בד״א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע אפי׳ ברגל, שנאמר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הצבור, ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.
אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע, בהל׳ י״א כתב כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו׳, ובפ״י מהל׳ מעה״ק הל׳ י״ד כתב אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום, וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו שלא הקריב, ומבואר דדין זכות משמר אינו לכל המשמר אלא לבית אב של היום של אותו משמר, וא״כ צריך באור למה כאן ובהל׳ ו׳ לא הזכיר בית אב אלא משמר, עוד קשה דבהל׳ ח׳ ט׳ י׳ דיש כמה גווני דשייך לאנשי משמר ג״כ לא הזכיר בית אב אלא משמר, וכן בגזל הגר איתא במתני׳ בב״ק דף ק״י נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעי׳ והי׳ אפשר לומר דבמתני׳ הזכיר רק כלל המשמר, אבל אה״נ דמתחלק לבתי אבות, אבל מלשון הרמב״ם בהל׳ גזו״א פ״ח הל׳ י״ב שכתב נתן הכסף לאחת מן המשמרות ואת האשם למשמרה זו שהוא שבתה יחזיר הכסף אצל האשם לאנשי המשמרה הקבועה, שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכתה ומוציאין מידה, ומדלא הזכיר כלל דין בית אב אלא משמרה ושבתה מוכח דליכא כאן דין בית אב וצריך ביאור.
והנה כאן הי׳ אפשר לומר דכיון דלא הזכיר חלוקת בית אבות עד הלכה י״א א״כ כל מה שכתב מקודם בכל ההלכות מדיני משמר מתפרש אח״כ ממילא שאחר חלוקת בתי אבות יהיה זכות הבית אב בהמשמר כמו זכות המשמר לגבי כל הכהנים ובהל׳ מעה״ק שכבר הזכיר כאן חלוקת בתי אבות הזכיר שם בית אב, אבל אינו מיושב דאכתי למה המתין עד הל׳ י״א בדין חלוקת בתי אבות, וכתב כל ההלכות בדיני משמר, ועוד דבהל׳ גזו״א שהוא מסודר אחר הלכות קדשים למה לא הזכיר בית אב.
לכן נראה דעיקר דיני זכויות הקרבנות שייך להמשמר כדכתיב לבד ממכריו על האבות וכדאמר בגמ׳ בסוכה נ״ו מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך, וחיוב המשמרות שיהיו בירושלים, וכמו שכתב הרמב״ם בהל׳ ג׳ ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת, זהו גם אחר שנתחלק המשמר לבתי אבות, ולכן כל זכויות הקרבנות קודם שהגיע לאכילתן וחלוקת העורות שייך להמשמר, וראש המשמר נותן הקרבנות להבתי אבות לכל אחד ביומו דאפשר יביאו ביום אחד הרבה קרבנות שישארו לכמה ימים, ונ״מ דדוקא לאחר העבודה שכבר הוקרב הקרבן אז שייך הבשר והעור להבית אב של אותו היום, דאף שאין חולקין קרבנות כנגד קרבנות ובקרא כתיב לבד ממכריו על האבות דכל הזכויות הם לאנשי המשמר, מ״מ מהך קרא נלמד דאף דזכות הקרבנות בכלל שייך לכל הכהנים, וכדכתיב לכל בני אהרן תהי׳ איש כאחיו, מ״מ גלה קרא דלבד ממכריו על האבות דזה אפשר לחלק וזכות הבשר והעור שייך להכהנים שעבדו, דאף דעיקר מה דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו תהי׳ וכן הרבה פסוקים שמביא הרמב״ם שם בפ״י מהל׳ מעה״ק אינו אלא לדין ראוי לעבודה ועיין מש״כ בהל׳ ח׳, מ״מ זה נלמד מדין זכות משמרות שלא ניתנו חלוקת הקרבנות אלא לכהנים שהם בביהמ״ק הראויים לעבודה לבד בע״מ דרביי׳ קרא דג״כ חולק כדאמר בגמ׳ ולכן כל זה הוא אחר עבודת הקרבן, אבל דין גזל הגר כיון דבעיקרו כל הזכות שייך להמשמר כדכתיב בקרא, לכן הכסף שייך להמשמר משום דנתינת הקרבן אשם ג״כ שייך להמשמר, אלא שהמשמר הוא שחלק העבודה לבתי אבות. ומ״מ כל המשמר מחוייב להיות בירושלים שאם ירבו הקרבנות ויהי׳ צריך יותר כהנים יבואו, לכן לדיני זכיות הקרבנות נשאר הכל בזכות המשמר.
ועכשיו לפי הנחה זו נבאר דרוב ההלכות בפ׳ זה אינם שייכים להבית אב אלא להמשמר, והיינו בדין זקן או חולה בהל׳ ח׳ דנותן קרבנו לכל כהן שירצה והעור והעבודה לאנשי משמר, ובדין טמא בקרבנות צבור בהל׳ ט׳ דנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר, ובדין קרבן של כה״ג שהי׳ אונן בהל׳ י׳, דנותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר, דבכל הני כיון שהבית אב אינו עובד, נשאר הזכות רק להמשמר וכמו שכתבנו בדין גזל הגר, ומה שנשאר לנו ליישב הוא רק בהלכה שלנו דקאי בחלוקת הקרבנות דשייך לכהנים העובדים, וכן בהל׳ ח׳ בדין כהן בעל מום דנותן הקרבן לאנשי משמר והעור שלהם דשם צריך להיות להבית אב, ונראה דבזה לא הוצרך הרמב״ם לפרש כיון דזהו בעיקר חלוקת הקרבנות לאחר העבודה וסמך בזה על מה שביאר להדיא בהל׳ מעה״ק דהוא שייך להבית אב שעובד באותו היום.
ב) המל״מ העיר מה דהשמיט הרמב״ם הא דתנן בסוף סוכה בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ואף דבעיקר הדין כבר כתב הרמב״ם בהל׳ מעה״ק בפ״י הל׳ ט״ו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה בכ״ז הו״ל להביא משנה זו ללמדנו מה חולקים בתחלה אם חמץ או מצה, דבברייתא איפלגו בזה ונתבאר בגמ׳ טעם מחלקותם עכ״ד המל״מ, והנה המל״מ העיר רק מה דהשמיט הרמב״ם הא דתנן במתני׳ דאומר לו הילך מצה הילך חמץ והוא תימה על המל״מ שלא הקשה יותר דלפי הסוגיא שם צריך להיות דלהלכה לא קיי״ל כמתני׳ אלא הילך חמץ הילך מצה, וכיון דאנו צריכין לפסוק דלא כמתני׳ בודאי הי׳ לו להביא, דהא איכא שם פלוגתא רב ורבב״ח דרב אמר סוכה ואח״כ זמן חיובא דיומא עדיף, ורבב״ח אמר זמן ואח״כ סוכה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ופריך בגמ׳ תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה הילך חמץ תיובתא דרב, אמר לך רב תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה, ומסיק בגמ׳ והלכתא סוכה ואח״כ זמן, וכן פסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ סוכה, וא״כ לא קיי״ל כמתני׳ דהילך מצה הילך חמץ אלא הילך חמץ הילך מצה, וא״כ קשה יותר שלא הביא הרמב״ם הך דינא.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לחתני הגאון מו״ה יצחק מאיר בן-מנחם שליט״א חבר הרבנות דפתח תקוה בעהמ״ס פרשת המלך

[דבריו הגיעוני אחר שכבר נדפסו הקודמים].
במה שכתבתי בפ״ד מהל׳ כלי המקדש הל׳ ה׳ אות ב׳ ליישב מה שהשמיט הרמב״ם הא דהילך מצה הילך חמץ כתב ליישב באופן אחר בזה״ל דלפי״מ דסבר אבא שאול ביומא דף ל״ג דמוספין קודמין לבזיכין, ושם בדף ל״ד איכא ברייתא דבזיכין קודמין למוספין, ואמר שם דתנאי הוא והוא בפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע בפסחים דף נ״ח כדפירש״י שם, וזה ודאי דאם מוספין דשבת קודמין לבזיכין ה״נ מוספי יו״ט וכבשי עצרת דהא אמר שם טעמא משום דבבזיכין כתיב ביום ביום, ונמצא דלמ״ד בזיכין קודמין ולחה״פ ניתר קודם שהקריבו הכבשים שמתירין שתה״ל ודאי אף דיסבור דחיובא דיומא עדיף, מ״מ יסבור הילך מצה הילך חמץ דענין קדימה אינו אלא בששניהם שוים לפנינו ודנין מי להקדים, אבל בזה בזמן שכבר אפשר לחלק הלחה״פ קודם שהותרו שתה״ל ודאי לחה״פ קודם, ולכן הילך מצה הילך חמץ וכן לאבא שאול דמוספין קודמין אפי׳ אם יסבור דתדיר עדיף מ״מ מטעם זה שתה״ל קודמין, ולכן הילך חמץ הילך מצה, וזה אין לומר דגם מחלוקת דמוספין קודמין או בזיכין תלייא בדין תדיר עדיף או חיובא דיומא עדיף דהא ביומא דף ל״ד מפורש דבקראי פליגי וא״כ אפשר דזהו דאמר במסקנא אמר לך רב תנאי הוא ותליא בפלוגתא דמוספין קודמין או בזיכין קודמין.
ומה אורו עיני כשמצאתי שכמעט מפורש כן בתוספתא פ״י דקרבנות הל׳ ג׳ דהכי איתא שם לחם הפנים קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר שתי הלחם קודמות ללחם הפנים כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות, וכשם שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין זה לזה באכילה, ומבואר להדיא דזהו טעמא דפלוגתא דחלוקת לחה״פ ושתה״ל דתליא בהקרבתן היינו הקרבת המוספין והקטרת הבזיכין.
ונמצא מבואר דכיון דפסק הרמב״ם כאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין וכדאמר הגמ׳ ביומא דאביי מסדר סדר מערכה אליבא דאבא שאול, א״כ ודאי חלוקת שתה״ל קודמין וכאבא שאול ולא חיישינן לסתם משנה דסוכה כיון דפליגי בזה תנאי ואביי פסק כאבא שאול, עכ״ד.
והנה כל רואה יראה שדבריו מחוורים מאוד ויש להוסיף ע״ז שכיון שפסק הרמב״ם בפ״ט מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ י״ב כל הקודם בהקרבה קודם באכילה והוא ממתני׳ דזבחים דף צ׳ א״כ ממילא ודאי שתי הלחם קודמין לחלק כיון שהותרו קודם בהקרבת הכבשים, ולפי״ז מסקנת ההלכה דלא כמש״כ בספרי דלהלכה קיי״ל כמתני׳ דהילך מצה הילך חמץ.
אלא דלפי״ז קשה טובא הסוגיא דסוכה דמה ס״ד דתליא בדין תדיר עדיף או חיובא דיומא עדיף כיון דמפורש בתוספתא דתליא בדין מוספין קודמין לבזיכין, וגם קשה לומר דזהו דמשני בגמ׳ אמר לך רב תנאי הוא ואינו מפרש כלל דתליא בדין אחר והעיקר חסר מן הספר, והנה אחר דאנהירינהו לעיינין מדברי התוספתא עיינתי בס׳ חסדי דוד על התוספתא ומצאתי שכבר עמד בזה שע״פ התוספתא מבואר שיטת הרמב״ם שהשמיט דין הילך מצה הילך חמץ והזכיר גם זה שהוספתי שכיון שכבר פסק הרמב״ם דכל הקודם בהקרבה קודם באכילה, א״כ ודאי הילך חמץ הילך מצה, אלא שעמד גם על זה דא״כ אין ביאור לסוגיית הגמ׳ דסוכה, וכתב דע״כ נחלק בין בשר חטאת ואשם שהם עצמם נקרבים ובין שתה״ל ולחה״פ שהם רק ניתרים וא״כ שוב יקשה לן דעת הרמב״ם שהשמיט וסיים דצריך ישוב.
עוד קשה לי טובא ד׳ רש״י ותוס׳ בפסחים דף נ״ח בד״ה ובזיכין בשבע, ועבדינן ליה, לתמיד, בשבע ומחצה וה״ה דמצי למיעבדיה בתחלת ח׳ אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבע וכו׳, וכתבו ע״ז התוס׳ ד״ה וקעבדינן וז״ל ואין נראה לר״י דהא לר״ע קאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לר״ע ליכא שהיה בהקטרה וחילוק לחם אלא שעה, ומבואר מד׳ התוס׳ דאין חילוק בין תמיד של בין הערבים למוספין ואין מקריבין המוספין עד שיחלקו הלחה״פ, וא״כ איך משכחת לה דינא דהילך מצה הילך חמץ כיון שאין מחלקין אותם ביחד.
והנה הרמב״ם בפ״ט מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ י״א כתב בשבת מקטירין את שני בזיכי הלבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין וכתב ע״ז הכ״מ דפסק כמ״ד מוספין קודמין לבזיכין, ורבינו שכתב עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין הכי דייק לישניה, וכונתו דכיון שכתב קודם ניסוך היין א״כ הוא אחר המוספין, אבל מ״מ אינו מדוייק לשונו של הרמב״ם דלמה לא כתב כלשון הגמ׳ דמוספין קודמין, וממילא בזיכין אחר המוספין ולמה כתב עם המוספין.
ונראה דהרמב״ם סובר כד׳ רש״י ותוס׳ דהקטרת הבזיכין למ״ד בזיכין קודמין הוא ביחד עם חילוק לחה״פ ואין מפסיקין ביניהם בהקרבת המוספין, וכן מוכח מד׳ הגמ׳ דפסחים דאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש, ולמה צריך שעה על הקטרת הבזיכין דאינו אלא זמן מועט וע״כ שהוא ביחד עם חילוק לחה״פ, ולפי״ז א״א לומר דמתני׳ דסוכה דתנן הילך מצה הילך חמץ סברה דבזיכין קודמין למוספין דא״כ אינם מתחלקין ביחד כלל, וע״כ דמוספין קודמין ורק דעיקר הא דמוספין קודמין היינו הקרבת המוספין והוא כל עבודתן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, וגם הקטרת האימורין, אלא דכשהקטירו האימורין כיון שכבר נגמר עיקר ההקרבה א״צ להמתין עד אחר שתיגמר ההקטרה והיינו משמשלה בהם האור או משתצית האור ברובו כדאיתא במנחות דף כ״ו אלא עם הקטרת האימורין מקטירין הבזיכין, וזה מוכח ממתני׳ דסוכה דתנן הילך מצה הילך חמץ וע״כ דלא חל חילוק שתה״ל קודם אף דסברה נמי דמוספין קודמין, דאי הוי סברה בזיכין קודמין ודאי נגמר דין חילוק לחה״פ קודם הקרבת המוספין וכנ״ל, וזהו שהוכרח הגמ׳ דסוכה לומר טעם אחר במה דתנן הילך מצה הילך חמץ משום דתדיר עדיף אפי׳ לגבי חיובא דיומא, ואף דת״ק דאַבא שאול בתוספתא סבר להדיאָ בזיכין קודמין ומ״מ קאמר כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ ע״כ צ״ל דהך תנא לא סבר דחילוק לחה״פ הוא תיכף אחר הקטרת הבזיכין קודם הקרבת המוספין דאפשר להשהות חילוק לחה״פ עד אחר הקרבת המוספין ואז יחלקו לחה״פ ושתה״ל ביחד ואנו דנין מה להקדים, אבל הסוגיא דסוכה סברה כהסוגיא דפסחים וכפי׳ רש״י ותוס׳ דחילוק לחה״פ הוא אחר הקטרת הבזיכין קודם הקרבת המוספין, ולכן א״א לאוקמי דתנא דמתני׳ סבר דבזיכין קודמין דא״כ אין מתחלקין ביחד, ובפרט שהוא דלא כהלכתא דקיי״ל מוספין קודמין, לכן מוקי מתני׳ דסברה דמוספין קודמין והא דהילך מצה הילך חמץ הוא משום דתדיר עדיף.
ומיושב עכשיו יותר דברי אבא שאול בתוספתא דאמר ״כשם שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין לאכילה״ ואם כבר נתחלק קודם פשיטא, וע״כ דבאמת חל חילוקם בשוה כיון דהקטרת אימורין והקטרת הבזיכין היו ביחד, אלא דכיון דעכ״פ ההקרבה של כבשי עצרת הא הי׳ קודם הקטרת הבזיכין דזהו הקרבתם, וכמו הקטרת קומץ דהוי כמו זריקת הדם, לכן אומר אבא שאול דכשם שקודמין בהקרבה כך קודמין באכילה, וכל זה לאבא שאול, אבל מתני׳ דסוכה דסברה הילך מצה הילך חמץ, וכבר כתבנו דלא ניחא לגמ׳ לומר דסברה בזיכין קודמין למוספין ודלא כהלכתא וגם משום דאזלא כסוגיא דפסחים דף נ״ח דחילוק לחה״פ הוא תיכף אחר הבזיכין קודם הקרבת המוספין, וע״כ מוכח דתנא דמתני׳ לא חייש לטעמא דאבא שאול דכשם שקודמין בהקרבתן כך קודמין באכילתן אף דהחילוק חל בשוה, וע״כ דהוא משום טעמא דתדיר עדיף אף דשתה״ל הוא חיובא, וע״ז מתרץ תנאי היא, ואבא שאול סבר הילך חמץ הילך מצה, וממילא אין לנו ראיה דתדיר עדיף לגבי חיובא דיומא, ואף דאמר בתוספתא טעמא דכשם שקודמין בהקרבתן סבר רב דאַבא שאול שם משיב לת״ק דידיה דסבר בזיכין קודמין, וסבר דחילוק לחה״פ ושתה״ל ביחד וכנ״ל, וסבר דהילך מצה הילך חמץ, משום דהקרבת הבזיכין קודמין וע״ז אמר אָבא שאול דהקרבת המוספין קודמין ולכן הילך חמץ הילך מצה, אבל רב בגמ׳ מייתי ברייתא אחריתא דפליגי בסתמא דת״ק סבר הילך מצה הילך חמץ, ואבא שאול סבר הילך חמץ הילך מצה, ומפרש דת״ק הוא תנא דמתני׳ דסבר ג״כ מוספין קודמין אלא דלא חייש לטעמא דקודמין בהקרבתן, וסבר דתדיר עדיף, לכן מפרש רב דאבא שאול דהך ברייתא חולק בעיקר דינא על ת״ק בלא טעמא דכשם שקודמין בהקרבתן אלא משום דחיובא דיומא עדיף, ובדעת הרמב״ם כבר בארתי. [עד כאן].
והנראה בזה דבהא דאמר בגמ׳ דחמץ עיקר פירש״י שהוא חובה ליום, ומצה טפל שהיא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף, ויש לעיין בזה דכיון דהכא איירינן לדין חלוקת שתי הלחם ולחם הפנים לאכילת הכהנים, וכיון דאכילת הכהנים הוי מצוה ומצות אכילת לחם הפנים הא הוי תמיד כשמסלקין אותו מהשולחן משבת שעברה, וא״כ אמאי לא דמי לחובת היום; ומה בכך שהלחם הפנים הוא משבת שעברה אבל מצות אכילתו הא היום זמנו, ואף דגם שתי הלחם היום זמן אכילתו ונוסף לזה הוא קרבן חובת היום מ״מ לא דמי לסוכה וזמן, דזמן איתא בכל הרגלים ואין ברגל זה שום חדוש, אבל אכילת לחה״פ הא היום זמנו והיום הוא מיוחד לו, ובזה שפיר מהני סברא דתדיר להקדימו לשתי הלחם משא״כ בסוכה וזמן.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בד״ה והנראה במש״כ על ד׳ הגמ׳ והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל ופירש״י דלחה״פ הוא משבת שעברה, והקשיתי דהא עכ״פ מצות אכילתו הוא בשבת זו, ואף דשה״ל הוא קרבן היום וגם זמן אכילתו מ״מ לא דמי לזמן וסוכה דזמן אינו חובת היום כלל דזמן איתא בכל הרגלים, כתב ע״ז צ״ע שגם בלחה״פ יש מצוה זו בכל שבת כמו ברכת הזמן בכל רגל, כונתי בזה דמה דלחה״פ לא חשיב חובת היום, הא פירש״י משום שהוא משבת שעברה, אבל אם הי׳ משבת זו הי׳ נחשב חובת היום ואין נ״מ מה דאיתא בכל שבת, ומה שכתבתי דזמן איתא בכל הרגלים אין הכונה דמשום זה לא הוי חובת היום, אלא דזמן אינו חובה ליום רק שמברך בכל רגל שהגיענו לזמן הזה, ומה שכתב על מה שיישבתי השמטת הרמב״ם דלא הביא הילך מצה הילך חמץ משום דסובר דלחה״פ הוי חובת היום, דהא בעצמי כתבתי דיש סברא להקדים שתה״ל בשביל שהם קרבן היום וזמן אכילתו, וא״כ צריך הרמב״ם להשמיענו דינא דמתני׳ דמ״מ תדיר עדיף, הנה כבר בארתי דהרמב״ם סובר דעיקר מה דקמ״ל מתני׳ הוא דאין חולקין מנחות כנגד מנחות שלא ליתן לזה שתה״ל ולזה לחה״פ ובגמ׳ מוכח דכל השו״ט הוא אם תדיר עדיף או חובת היום עדיף ומשום דאזיל למאן דסבר דלחה״פ אינו חובת היום, ולכן אף שבארתי בקושייתי מה שהי׳ אפשר לומר, אבל הרמב״ם א״צ זה להשמיענו כיון דסובר דמתני׳ קמ״ל עיקר דינא דאין חולקין מנחות כנגד מנחות וזה כבר כתב בהל׳ מעה״ק וגם הא דתדיר עדיף. [עד כאן].
והנה ביבמות דף ל״ט ע״ב פליגי ת״ק ואבא שאול דת״ק סבר מצות יבום קודמת למצות חליצה, ואבא שאול סבר מצות חליצה קודמת למצות יבום ומייתי שם בגמ׳ הא דת״ר יבמה יבא עלי׳ מצוה. שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה. יכול תחזור להתירה הראשון ת״ל יבמה יבא עלי׳ מצוה; ואמר בגמ׳ מאן תנא אמר רב יצחק בר אבדימי אבא שאול היא, וה״ק יבמה יבא עלי׳ מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר; רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה; נאסרה חזרה והותרה: יכול תחזור להתירה הראשון ת״ל יבמה יבא עלי׳ למצוה, רבא אמר אפי׳ תימא רבנן והכי קאמר יבמה יבא עלי׳ מצוה שבתחלה היתה בכלל היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה וחזרה והותרה: יכול תחזור להתירה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה. ופריך רצה אינו כונסה הא אגידא ביה בכדי תיפוק. אלא אימא רצה כונסה רצה חולץ לה ת״ל יבמה יבא עלי׳ מצוה, ואמר בגמ׳ אימא רישא מצות תאכל במקום קדוש מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להתירה הראשון ת״ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה, בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא הכי קאמר מצות תאכל במקום קדוש מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה, נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה ופריך רצה אינו אוכלה, והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, ת״ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה, אלא לריב״א דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא, ומסיק רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה, ומבואר מהסוגיא דגם גבי מצות תאכל דרשינן לרבנן ״מצוה״ ולאבא שאול ״למצוה״ ולרבנן אשמעינן קרא דלא נימא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, אבל לאבא שאול דמפרש ״למצוה״ שיאכלו אותה באופן שיצאו ידי מצוה ולא חלוט, נמצא דליכא קרא דמצוה על כל כהן וכהן בפרט, וקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם היא מצוה כללית שיאכלו הקרבנות שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל אינו מצוה על כל כהן בפרט ורצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה.
ולפי״ז יש לומר דלאבא שאול דאין אכילת הקרבנות מצוה פרטית על כל כהן, לא הוי אכילת לחה״פ חובת היום, ואף דעכ״פ הוא מצוה כללית לאכלו אבל כיון דאינו מצוה פרטית על כל כהן לא דמי לחובת היום, ולכן עדיף שתי הלחם דהקרבן הוא חובת היום, אבל לרבנן דדרשי מצות תאכל במקום קדוש מצוה שהוא מצוה על הכהן לאכול א״כ שפיר גם לחה״פ הוי חובת היום, ודאי עדיף לחה״פ משום שהוא תדיר משא״כ לאבא שאול דלא הוי חובת היום גמור, ע״כ צ״ל דתדיר עדיף מחובת היום, ומוכח דלא כרב דאמר סוכה ואח״כ זמן דחובת היום עדיף מתדיר.
והנה שם ביבמות בסוגיא אברייתא דמצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב אין כופין ופירש״י דאין כופין לחלוץ אבל לכתחלה סבר רב כאבא שאול, וא״כ לרב לשיטתו גם בקרבנות ליכא מצוה פרטית על הכהן לאכלם, וא״כ לא הוי חובת היום גמור, ולכן לרב לשיטתו פריך הגמ׳ שפיר ממתני׳ דתנן הילך מצה הילך חמץ, ומשני אמר לך רב תנאי היא דאבא שאול סבר באמת הילך חמץ הילך מצה ומ״מ מסיק הגמ׳ והלכתא סוכה ואח״כ זמן ואינו דלא כסתם משנה, משום דרב ואבא שאול אזלי לשיטתם דסברי דאכילת קדשים אינה מצוה פרטית על הכהן ולא הוי חובת היום, אבל מתני׳ שפיר סברה כרבנן גבי יבום דקודמת ולא צריך כונה לשם מצוה ודריש יבמה יבא עלי׳ ״מצוה״ ולא ״למצוה״, וא״כ גם גבי מצות תאכל במקום קדוש דריש נמי מצוה שהוא מצוה פרטית על כל כהן וממילא הוי חובת היום, ולכן בזה שפיר מהני סברא דתדיר שצריך לומר הילך מצה הילך חמץ, אבל גבי סוכה וזמן שפיר קיי״ל דסוכה ואח״כ זמן דחובת היום עדיפא.
ועכשיו מיושב דלא הוצרך הרמב״ם להביא הך דינא דהילך מצה הילך חמץ משום דבעיקר מילתא אשמעינן מתני׳ דאין חולקין שתי הלחם כנגד לחה״פ דאין נותנין לאחד שתי הלחם ולשני לחה״פ, וזה כתב הרמב״ם דאין חולקין מנחות כנגד מנחות, וכמו שכבר כתב זה המל״מ, ועיקר קושייתו הוא בסדר החלוקה דהילך מצה הילך חמץ כיון דפליגי תנאי בזה הו״ל להרמב״ם להביא, אבל לפי״מ שבארנו ליכא שום מחלוקת בעיקר מילתא לשיטת הרמב״ם דלא קיי״ל כאבא שאול ומצות יבום קודמת למצות חליצה, וממילא מצות אכילת קדשים לכהנים הוא מצוה פרטית על כל כהן, ולא אמרינן רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, וכן משמע מלשון הרמב״ם פ״י מה׳ מעה״ק הל׳ א׳ ב׳, וכן מוכח ממה שמנה בריש הל׳ מעה״ק מצות אכילת כהנים למצוה מיוחדת, ומנה לשתי מצות אכילת הקרבנות לכהנים ואכילת המנחות משא״כ אכילת קדשים קלים לבעלים לא מנה למצוה מיוחדה, ובסה״מ עשה פ״ט ביאר בארוכה דזהו מצוה מיוחדת והאוכל אותם מקיים מצוה, ומה שלא הזכיר קרא דמצות תאכל משום דלא דרשינן דזהו עיקר המצוה, אלא הוא למוד ומגלה על קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דלא נימא דאינו רק הכשר הקרבן שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אלא דהוא מצוה מיוחדת על הכהנים, וממילא הוי חובת היום ולא תליא זה במחלוקת דסוכה ואח״כ זמן, וממילא לא הוצרך להביא דין זה דמה דחולק אבא שאול הוא משום דסבר דאכילת קדשים אינו מצוה פרטית על כל כהן, אבל לדידן ליכא פלוגתא בזה וכנ״ל.

וכן כהן שהי׳ לו קרבן ה״ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת, ואפי׳ חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע״י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו, ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן, ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד.
השגת הראב״ד ועבודתו לאותו הכהן א״א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו.
בגמ׳ בב״ק דף ק״ט תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת, ומנין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו, הא כיצד אם הי׳ בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו, ואם הי׳ זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי המשמר, ופריך היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידי׳ ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי, אמר ר״פ שיכול לעשות ע״י הדחק עבודה דכי עביד ע״י הדחק עבודה היא ומשוי שליח, אכילה דכי אכיל ע״י הדחק אכילה גסה היא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר, וכתב הכ״מ דפשטות ד׳ הגמ׳ דפריך אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה הוא כדעת הראב״ד דהכונה שיהי׳ של בעל הקרבן, אבל הרמב״ם מפרש דהכונה שתהי׳ של הכהן העובד.
והנה שיטת הרמב״ם צריכה ביאור דבזבחים דף צ״ט איתא דמה דכתיב בקרא הכהן המחטא אותה יאכלנה זהו דראוי לחטוי חולק לאפוקי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן. וכן כתב הרמב״ם בפ״י מה׳ מעה״ק הל׳ י״ד נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי׳, ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהי׳ וכו׳ אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול וכו׳, אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום וכו׳, וא״כ בקרבן של כהן שהוציא הכתוב קרבנו מזכות הבית אב מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו למה יהיה שייך אכילת הקרבן לכהן המקריב, ולכאורה הי׳ אפשר לומר דזכות הבית אב הוא ג״כ משום דין הקרבת הקרבן מהבית אב שלהם וגילתה תורה בקרא דלכל בני אהרן תהי׳ דכל הבית אב יחלקו בכל הקרבנות משום עבודת הבית אב, אבל כאן דאין להבית אב זכות בהקרבן נשאר זכות אכילת הקרבן לכהן העובד מפשטא דכל הני קראי דהקרבן שייך לכהן העובד, רק דקרא דלכל בני אהרן תהי׳ מפיק מזכות כהן העובד לבד היכי דאיכא זכות בית אב.
אבל באמת קשה טובא דא״א לומר דיש דין זכות באכילת הקרבן לכהן העובד דא״כ אם הי׳ זקן או חולה שיכול לעבוד ע״י הדחק דיכול לעשות שליח לעבודה, ומ״מ אמרינן דאכילת הקרבן שייך לאנשי משמר ואמאי אינו שייך לכהן העובד, דבשלמא אי אמרינן דכל זכות הקרבן בקרבן של כהן להפקיע מזכות המשמר הוא לבעל הקרבן וכהן העובד אם יבוא ליטול הוא רק מכחו, בזה שפיר אמרינן דאם אינו יכול לעבוד ולאכול אלא ע״י הדחק, דבאכילה א״א ע״י הדחק, לכן אין לבעל הקרבן זכות אכילה ונשאר הזכות להמשמר, אבל אם נימא דעיקר זכות אכילה שייך לכהן העובד, א״כ א״צ כהן העובד כלל לבוא משום זכותו של בעל הקרבן, אלא דממילא כיון שהוא עובד שייך לו זכות אכילה, והיה אפשר עוד לומר דכיון דבעל הקרבן אינו יכול לאכול אין לו זכות להפקיע זכות המשמר מאכילת הקרבן, אבל עכ״פ הא מזה ראי׳ דזכות המשמר והבית אב בהקרבן אינו משום עבודת הקרבן דהא כאן אין להם זכות העבודה ומ״מ נשאר להם זכות אכילת הקרבן, וכיון דזכות הבית אב אינו משום הקרבתם אלא דעיקר דין אכילת הקרבנות ועורותיהם שייך להמשמר, א״כ כשהוציא הכתוב קרבנו של כהן מזכות המשמר מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו הא אינו בעיקר משום עבודתו דזכה מקרא דושרת, אלא דהוא דין אחר שהקרבן שייך לו, ומשום זה הוצרכה הברייתא לומר דעבודתו ועורו שלו מקרא דאיש את קדשיו דמקרא דושרת לא הוי ידעינן אלא דיש לו זכות עבודה ולא זכות באכילת הקרבן ועורו, וא״כ כשנתן הכהן בעל הקרבן לכהן אחר במה זכה האחר באכילת הקרבן ועורו כיון דמה שהופקע זכות הבית אב אינו משום זכות העבודה וראי׳ מזקן או חולה וכנ״ל.
ונראה לבאר שיטתו של הרמב״ם דסובר דאף דודאי דקרא דאיש את קדשיו לו יהיו נלמד ממנו דין מסויים בזכות אכילת הקרבן ועורו מ״מ אינו למוד פרטי אלא דהוא כללי דהקרבן שייך לו וממילא אכילתו ועורו שלו, משום דזה הא ודאי דעיקר זכות אכילת הקרבן א״א שיהי׳ שייך להכהן בשביל שהוא בעל הקרבן דבק״ק כמו חטאות ואשמות ודאי משולחן גבוה קא זכו וכיון דכתיב בקרא איש את קדשיו לו יהיו דבשביל שהקרבן שלו לכן אכילתו ועורו שלו, וקשה דאיזה טעם הוא דודאי א״א שיהי׳ לבעל הקרבן זכות באכילתו בשביל זה שהממון שלו, ולכן ע״כ צריך לומר דקרא מגלה דמפקיע כל הקרבן מזכות המשמר שיהי׳ לבעל הקרבן זכותו של המשמר, דכמו שיש להמשמר זכות בכל הקרבנות בין בעבודתן בין באכילתן ה״נ כאן בכהן בעל הקרבן שייך לו הקרבן ושממילא שייך לו אכילתו ועורו, ומשום זה הוצרכנו לקרא דאיש את קדשיו משום דמקרא דושרת הו״א דלא ריבתה תורה אלא שיש לו זכות לעבוד, ובהך קרא גילתה דעיקר הקרבן שייך לו, ומבואר דזה עכ״פ א״א שיהי׳ לבעל הקרבן זכות באכילת הקרבן אם אינו עובד דאין טעם ליתן לו אכילתו בשביל זה שהוא בעל הקרבן, כיון דמשולחן גבוה קא זכו, והא אין לו דין מסויים ליתן לו מתנות כהונה וזכות אכילת קרבנות, ולכן ע״כ משום שיש לו זכות בכל הקרבן ועבודתו שייך לו לכן גם אכילתו ועורו שלו, אבל זה הא ודאי שאם יאמר שעבודת הקרבן יעבוד המשמר והוא יטול אכילתו ועורו דאין לו זכות בזה, ולכן ה״נ אם יתן לכהן אחר לעבוד אין טעם ליתן לו אכילת הקרבן ולכן ע״כ דהכהן האחר העובד זוכה באכילת הקרבן, ולא משום שהוא כהן העובד דא״כ הי׳ זוכה גם כשבעל הקרבן הוא זקן או חולה, אלא מה דזוכה הכהן האחר הוא משום דין שליחות דהכהן בעל הקרבן מסר לו כל זכותו וכחו בהקרבן, ולכן בזקן או חולה דלבעל הקרבן ליכא זכות אכילה, נשאר זכות אכילה להמשמר.
והנה בהא דתניא אם הי׳ בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, פירש״י אם הי׳ בעל מום ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה, אלא נותנה לבני המשמר, והואיל והוא ראוי לאכילה קרינא ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו, לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו, והרמב״ם פסק בהל׳ ח׳ דנותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם והוא כגירסת לשון ב׳, והראב״ד לא השיג עליו בזה, ומוכח דגם דעתו כן דבעל מום אף דיש לו זכות אכילה כאחד מבני המשמר, מ״מ אם הוא בעל הקרבן כיון דאינו עובד אין לו זכות מדין ואיש את קדשיו, משום דעל זכות אכילה לחוד לא ילפינן מדין ואיש את קדשיו אלא דוקא היכי דאנו יכולין לומר דכל הקרבן שייך לו, ומ״מ בכהן בעל הקרבן שיכול לעבוד ונותן לאחר לעבוד בזה סובר הראב״ד דלא אבד את זכותו כיון דכבר קרינן בי׳ ואיש את קדשיו, א״כ יש לו זכות גמור בין בעבודה בין באכילתו ועורו, ולכן לא הפסיד זכות אכילתו ועורו בשביל שנתן לאחר לעבוד, והרמב״ם סובר דזה א״א להתחלק דא״א שיהי׳ לו זכות אכילתו ועורו אא״כ הוא עובד בהקרבן, וכמו שבארנו ולכן אם אינו עובד הי׳ מן הדין שיהי׳ למשמר ורק דיכול למסור לאחר כל הקרבן מדין שליחות וכנ״ל.
ולפי״ז מבואר דעיקר יסודו של הרמב״ם במה דסובר דאכילתו ועורו הוא של הכהן העובד נלמד משיטתו בדין בעל מום דחזינן דזכות אכילתו ועורו לחוד לא מהני בלא עבודה, אלא דאינו מפרש כפירש״י בטעמא ללשון ב׳ דמשו״ה הוא למשמר שהם הקריבוהו, אלא דטעמא בשביל שהוא לא הקריב וממילא נשאר זכות המשמר וכמו בזקן או חולה שלא הקריבוהו, והרמב״ם אינו מחלק בין בעל מום שלא הי׳ לו זכות עבודה, לכהן כשר שהי׳ לו זכות עבודה, אלא דעכ״פ כיון שאינו עובד א״א שיהי׳ לו זכות אכילה ועורו לבד, וע״כ דהוא מוסר כל זכותו לכהן העובד כנ״ל.

היה טמא בקרבנות צבור וכל הכהנים טמאים נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים.
השגת הראב״ד נותנו לבעלי מומין טהורים, א״א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ואכילתה לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר.
הכ״מ כתב איזה דרכים בבאור לשון הרמב״ם והדרך הפשוט הוא כמו שכתב בתחלה למחוק תיבת ועבודתו, וכונת הרמב״ם דנותן הבשר לבעלי מומין הטהורים, ועורו לאנשי משמר הטמאים ודלא כדעת הראב״ד דעורה ואכילתה לבעלי מומין טהורים, וכדמשמע לכאורה פשטות ד׳ הגמ׳, שבאמת הקשו התוס׳ על זה דעורה אמאי הוי לבעלי מומין, והוא משום דמפרשים דמה דאמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר קאי על מה דאמר מעיקרא ועבודתה ועורה לאנשי משמר, וכן הוא דעת הראב״ד, אבל הרמב״ם מפרש דמה דאמר רבא אינו על עבודתה דהיינו אכילתה דאי אפשר בטמאים, אלא עורה הוא לכל אנשי משמר הטמאים.
והנה מה שכתב הראב״ד דנותנו לכל כהן שירצה, וכן מה שרצה הכ״מ לפרש דברי הרמב״ם דמה שכתב ועבודתו קאי על עבודת הקרבן זהו לפי פירש״י שפירש בהא דאמר בגמ׳ ואם הי׳ כהן טמא בקרבן צבור, אם הי׳ הכהן של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב נותנה לכל כהן שירצה, דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי עביד, אבל קשה דבקרבן צבור מה שייך לומר דיש להכהן קרבן צבור להקריב, ואיזה זכות יש לו דנימא דמצי משוי שליח, וע״כ דזכותו הוא ע״י זה שזכה בפייס ובזה צ״ע אם זכות פייס הוא זכות גמור שיכול למסור זכותו לאחר, או דזכות פייס אינו אלא להמקריבין בפועל, אבל מי שאינו רוצה להקריב בטל זכותו, ונראה מוכרח בדעת רש״י והראב״ד דפייס הוא זכות גמור, וכיון שזכה בפייס יכול למסור זכותו לאחר, אבל בדעת הרמב״ם יש לומר דלא נתקן פייס אלא למי שיעבוד בפועל, ולכן ע״כ מה דאמר רב ששת נותנה לכל כהן שירצה היינו שנותן הבשר ולא גריס ועבודתה ועורה לאנשי משמר אלא ועורה לאנשי משמר.
ולפי״ז צ״ל דבקושיית הגמ׳ דפריך ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר, הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי דהרמב״ם אינו גורס עבודתה ועורה לאנשי משמר אלא הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי והקושיא על מה דאמר נותנה לכל מי שירצה דהיינו על אכילת הקרבן, וע״ז משני אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, והכ״מ שכתב וז״ל ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה משום דכיון שכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים, וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו לכל כהן שירצה דבריו תמוהים דמה דכבר הוזכר שרשאי ליתן קרבנו לכל כהן שירצה, זהו בכהן בעל הקרבן, ומה שייך זה לקרבן צבור, ולפימש״כ לדעת הרמב״ם באמת אין זכות לכהן שזכה בפייס ליתן לכהן אחר, ולשון נותנה נפרש על ראש המשמר או מי שהוא המחלק עבודת הקרבנות.
אכן כל זה שכתבנו הוא אם נפרש כפשוטו דטמאים הקריבוה ומ״מ נאכל לבעלי מומין טהורים באופן שהבשר לא נטמא אכן בפ״י מהל׳ מעה״ק נסתפקתי בדעת הרמב״ם ונטיתי לומר דסובר דאם טמאים הקריבו אפי׳ לא נגעו בהבשר רק שזרקו את הדם מ״מ אינו נאכל כיון שקרב בטומאה, והוכחתי זה מדברי הרמב״ם בפ״ד מהל׳ ביאת מקדש שכתב וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, ולא כתב כלשון המשנה אינו נאכל בטומאה דיש לפרש אם נטמא הבשר, וכמבואר בירושלמי כמו שהבאתי שם, אבל לשון אינו נאכל משמע אפי׳ לא נטמא הבשר, וא״כ קשה איך נאכל כיון שטמאים הקריבוהו, ומצאתי שהרא״ש בש״מ כתב על קושיית התוס׳ דמאי קמ״ל דטמא בקרבן צבור מותר להקריב, וכתב דכהן טהור ממשמר אחר הקריב, ואשמעינן דלא נימא דכיון שכל בני המשמר טמאים ואיזה מהן שיעבוד יפסל בשר הזבח לאכילה הילכך יהא הבשר שלו קמ״ל, ומדברי הרא״ש מוכח ג״כ דאם רק הקריבוהו טמאים נפסל בשר הזבח אף אם הבשר לא נטמא וכן מוכח להדיא דעת רש״י בזבחים דף צ״ט ע״א ד״ה או דילמא שכתב דבהקריבוהו טמאים לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל.
ועכשיו אנו מוכרחין לומר דגם בדברי הרמב״ם נפרש כד׳ הרא״ש דאף שלא הזכיר בדבריו כאן אחר דנוכל לפרש על טהור, דהרא״ש מפרש כן בד׳ הגמ׳ במה דאמרו נותנו לכל כהן שירצה מ״מ על כרחנו נפרש שיש כאן קיצור לשון והכונה שהמשמר טמאים וכהן טהור הקריב, דרק אז מותר לאכול הבשר ובזה משמיענו דאין הטהור המקריב אוכל הבשר אלא בע״מ טהורין שבאותו משמר, והעור לכל אנשי המשמר, ונראה דמה שכתב הרמב״ם הטמאים הוא לאו דוקא דהא גם בע״מ חולקין בעור, ולא גרעי בזה שהם טהורים, וכונתו דגם כל הטמאים חולקים בעור, ולפי״ז צריך לפרש בד׳ הגמ׳ דמה דאמר מעיקרא נותנו לכל כהן שירצה דאין הכונה על אכילת הבשר אלא על עבודת הקרבן כפירש״י והראב״ד וכן הוא כונת הרמב״ם, אלא שאין כאן חידוש שאין מי שיש לו ביחוד הרשות הזה כיון שע״י פייס לא זכו הטמאים אפי׳ אם מתחלה לא הי׳ טהור ועשו פייס ואח״כ בא טהור למקדש אין הזכות ליתן הקרבן למי שזכה בפייס ליתן הקרבן להקריב, ושייך זה לראש המשמר ואין כאן רבותא כלל, דהא כתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ ביאת מקדש דאם היו כל המשמר טמאין מחזירין אחר משמר אחר, ואינו דוחה הטומאה אלא אם היו רוב הכהנים הנכנסין בירושלים טמאים, ולכן לא הזכיר זה דאין כאן שום חידוש ועיקר החידוש הוא דאף דכהן ממשמר אחר עובד מ״מ הבשר והעור שייך למשמר זה הבשר לבע״מ טהורין והעור לכל המשמר, ועכשיו אין אנו צריכין למה שכתבתי דהרמב״ם גורס בדברי הגמ׳ באופן אחר דשפיר הגירסא כמו דאיתא לפנינו אלא שכתב רק עיקר החדוש להלכה וכמו שבארנו.
איברא דלשון הרמב״ם שכתב הי׳ טמא בקרבנות צבור אינו מיושב כלל לפי זה, דאף דגם לדברי הרא״ש אינו מיושב לשון הגמ׳ הי׳ כהן טמא בקרבנות צבור כיון שהכהן טמא לא הקריב, ועל איזה כהן טמא הכונה, אלא דבדברי הגמ׳ לא קשה כ״כ כיון דאמר נותנו לכל כהן שירצה והיינו להקריב, וגם שהגמ׳ הוא שמפרש דליכא טהורים א״כ לשון כהן טמא הוא לשון כללי שכהני המשמר הם טמאים אבל הרמב״ם שלא הזכיר שנותנו לאחר להקריב, וכתב הי׳ כהן טמא בקרבנות צבור וכל הכהנים טמאים משמע פשוט שהכהן טמא הוא שהקריב, דאל״כ על איזה כהן הוא מדבר כאן, וצריך לדחוק דנקט לשון רב ששת בגמ׳ ופי׳ כמו הגמ׳ שכל הכהנים טמאים, ולא חש להזכיר שנתנו לכהן טהור דאין כאן מקומו ומבואר בהל׳ ביאת מקדש דקרבן צבור שהקריבוהו בטומאה הבשר אינו נאכל וכנ״ל, אך כל זה אם נאמר בדעת הרמב״ם שקרבן צבור שהקריבוהו בטומאה אף שהבשר לא נטמא אינו נאכל, אבל אם נאמר שדוקא אם נטמא הבשר, וכדאיתא בירושלמי מיושב לשון הרמב״ם כאן וכמו שכתבתי מקודם ובפ״י מהל׳ מעה״ק בארתי יותר.
ובעיקר דעת הרמב״ם דסובר דהבשר נותנו לבע״מ טהורים והעור לאנשי משמר הטמאים, וכפי״מ שכתבתי דהכונה גם לאנשי משמר הטמאים, קשה טובא דהא משנה מפורשת בזבחים דף צ״ח ע״ב דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, איברא דהכ״מ הביא שהתוס׳ תמהו דעורה אמאי הוי לבעלי מומין ומזה סייע הכ״מ לדעת הרמב״ם, אבל גם דברי התוס׳ תמוהים בזה, ועיינתי ומצאתי שכבר הקשה זה התורת חיים על ד׳ התוס׳ והפנ״י יישב דבריהם וכתב דעיקר מתני׳ לא אתי לאשמעינן אלא דכל שאין לו חלק בבשר אינו חולק בעור עם שאר אנשי משמר, אבל אי ליכא באנשי משמר שום כהן הראוי לזכות בבשר כגון שעושין בטומאה בקרבן צבור לא שייכי בהך מיעוטא דמתני׳, תדע דאטו אם אין בע״מ טהורין אטו נימא דיצא העור לבית השרפה, ועוד דלשון המשנה הוא כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, ובעלי מומין יצאו מכלל זה דאף שאינם ראויים לעבודה חולקים בבשר, אבל לא נכנסו בכלל לומר דעדיפי מכהנים טמאים הראויים לעבודה בקרבן צבור, ולכן כל המשמר שוה בחלוקת העורות, ודבריו נכונים ליישב שיטת הרמב״ם, אבל דבריו לא יועילו אלא ליישב מה דבעלי מומין לא עדיפי מאנשי משמר הטמאים הראויים לעבודה בקרבן צבור, וזה מיושב אם נימא דמיירי כאן שטמאים הקריבוהו, רק דכיון שלא נטמא הבשר ראוי לאכילה לבעלי מומין, אבל אם נימא דמיירי כמש״כ הרא״ש שטהור ממשמר אחר הקריבו וכיון דאיכא טהור א״כ בטל זכות הטמאים שהרי אינם ראויים כלל לעבודה, דהיכי דאיכא טהור אפי׳ ממשמר אחר אינם עובדים טמאים, וא״כ אמאי יש להטמאים זכות לחלוק בעור ולא יקח הטהור, ומזה הי׳ מוכח שיטת הרמב״ם כאופן הב׳ שאם לא נטמא הבשר הוא נאכל אף שטמאים הקריבוהו.
אכן יש לומר לפי אופן הא׳ דמכיון דיש כאן בע״מ טהורים במשמר והם לא אבדו זכותם בהבשר והוא שייך להם מדין זכות המשמר ולא לכהן העובד, וממילא שייך להם נמי זכות העורות ומדחין הכהן העובד שאינו מן המשמר, וכיון שהם זוכים בהעורות, ממילא שפיר מתחלקים עמם כל אנשי המשמר אפי׳ הטמאים, וכמו שכתב הפנ״י דבע״מ לא עדיפי מטמאים בקרבן צבור, ואף דעכשיו דאיכא טהור א״כ לא הותרה טומאה בקרבן צבור וליהוי כמו תמיד שבע״מ חולקין ולא טמאים, יש לומר דמ״מ כיון שכל המשמר טמאים, ולולא הכהן הטהור ממשמר אחר היו הם מקריבים לכן נשאר להם זכות המשמר ולא דמי לכל קרבן שיש טמאים וטהורים שזכות המשמר נשאר להטהורים, אלא דצ״ע בקרבן יחיד וכל המשמר טמאים דעובד כהן ממשמר אחר איך יהי׳ שם בחלוקת העורות ואולי דוקא כאן שיש להמשמר עכ״פ זכות דאם לא הי׳ נמצא הכהן טהור ממשמר היו הם המקריבים, ולכן נשאר זכותם בחלוקת העורות.

כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמנה בגדים ופושטן, וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, וכשם שרבוי ז׳ כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום, ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשרה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כ״ג לכל דבר.
השגת הראב״ד ואם עבד קודם, א״א נראה מדבריו ימים שהי׳ בהם המשיחה לא הי׳ עובד ואין זה מן החכמה אלא כשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה דבעינן שבעה לכתחלה ה״מ לעבודת יוה״כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום עובד בשמנה בגדים.
הכ״מ כתב על דברי הראב״ד שאין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, אח״כ הביא שהר״י קורקוס כתב דגם הרמב״ם סובר כהראב״ד, ומה שכתב ואם עבד היינו אם עבד עבודה שצריך לה כ״ג והיינו עבודת יוה״כ, וזהו שכתב נעשה כ״ג לכל דבר והיינו אפי׳ לעבודת יוה״כ, והנה צריך באור בסברת הראב״ד דפשוט אצלו דאי אפשר שיהי׳ צריך לעבודת כל יום רבוי בגדים שבעה ומשיחה שבעה לכתחלה, וע״כ דסובר דכיון דמעיקר דינא ובדיעבד כבר נעשה כ״ג לכן אין סברא דיהי׳ אסור לכתחלה לעבוד בח׳ בגדים, וא״כ מאי נ״מ מדין לעבוד בח׳ בגדים בכל יום, לדין לעבוד עבודת כ״ג ביוה״כ אטו כתיב דין מיוחד על יוה״כ דצריך רבוי ומשיחה שבעה, הא לא כתיב אלא שהכ״ג יעבוד בו וכיון דהוי כ״ג למה לא יעבוד בו לכתחלה, ונראה דהראב״ד סובר דלא שייך לכתחלה על דין הכשרו אלא שיש מצוה לרבות אותו בבגדים ולמשחו שבעה, ולכן בעבודת יוה״כ אה״נ דאם לא נמשח ונתרבה שבעה וכבר הגיע יוה״כ מותר הוא לעבוד לכתחלה, וא״כ בעבודת כל יום בשבעת הימים למה נאסור אותו לעבוד.
ובדעת הרמב״ם דבפשוטו משמע דחולק על הראב״ד יש לומר דסובר דשייך דין לכתחלה ודיעבד גם לענין עיקר הכשרו ודין כ״ג שבו, דאף דבדיעבד יש לו דין כ״ג מ״מ לכתחלה צריך להיות נמשח או נתרבה שבעה, וממילא כל שבעה אינו יכול לעבוד לכתחלה לא בח׳ בגדים כדין כ״ג, ולא בד׳ בגדים כדין כהן הדיוט.
אלא דמ״מ אינו מיושב דעכ״פ אין נ״מ מעבודתו של כל יום לעבודת יוה״כ דגם לעבודות של כל יום הא מצוה לכתחלה שיהיה נתרבה שבעה ונמשח שבעה ומשום זה מרבין אותו או מושחין אותו כל שבעה דזהו מצותו לכתחלה, אלא דכיון דבדיעבד אינו מעכב לכן סובר הראב״ד דאין טעם לאסרו לעבוד כל השבעה ימים בח׳ בגדים, וא״כ למה כתב דכשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה ה״מ לעבודת יוה״כ דהא אין נ״מ מעבודת יוה״כ לעבודות של כל יום דלכתחלה הא איכא מצוה שיהי׳ נתרבה שבעה או נמשח שבעה אלא דאינו מעכב העבודה כל זמן שלא נמשח, וזה הא גם ביוה״כ כן הוא כדאיתא להדיא ביומא דף ה׳ וצ״ע.
-הערות רבנו בגיליון ספרו-
בסוף דבריו להל׳ הנ״ל הוסיף רבנו בזה״ל עדיפא הי׳ לי להקשות על הרמב״ם דהא קיי״ל עבודתו מחנכתו כמש״כ בפ״א מהל׳ עבודת יוהכ״פ הל׳ ג׳ וא״כ למה כתב הרמב״ם הואיל ונתרבה וצ״ע. אח״כ ראיתי דאינו קושיא דבשאר ימות השנה הא ליכא עבודתו מחנכתו דכל הכהנים כשרים, וצריך לבאר לענין מה שייך לומר ואם עבד וכו׳ עבודתו כשרה דהא העבודה כשרה גם אם הוא כהן הדיוט, והי׳ אפשר לומר דאם אינו כהן גדול א״כ הוי מיותר בגדים, אכן שמעתי בשם אדמו״ר הגר״ח זצ״ל לדעת הראב״ד דאף דעוד אינו כה״ג מ״מ כיון שדינו כן שצריך לרבות אותו שבעה וממילא אינו יתור בגדים, וצ״ל דהרמב״ם חולק בסברא זו, אכן יש לומר עוד דנ״מ לענין אונן דאם עבד כשהוא אונן כשנתרבה פעם אחת דצריך ע״כ שיהי׳ לו דין כה״ג, אח״כ הראו לי שכ״כ הגבורת ארי בדף ה׳ ד״ה אין לי. ע״כ.

ועוד ממנין קתיקולן להיות לסגן כמו הסגן לכ״ג ואין פוחתין משנים, וממנין אמרכלין אין פחות מז׳, ומפתחות העזרה בידם, רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כל האמרכולין ויפתחו.
ומפתחות העזרה בידם, הכ״מ ציין מקור הדברים בתוספתא פ״ב דשקלים, והקשה המל״מ דבריש תמיד וריש מדות תנן זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם, ומבואר בספ״ק דמדות מקום הנחתן של המפתחות, והמל״מ כתב ע״ז דמכיון שלא היה שום אדם רשאי לפתוח עד שיתכנסו כל השבעה אמרכולים ויפתחו משום זה נקרא שהוא בידם, והוא דוחק גדול, והביא דכבר הקשה זה הבאר שבע ותי׳ באופן אחר וגם זה דחוק כמש״כ המל״מ, ולא ידעתי למה דחקו בזה שהדבר פשוט דכאן שהוא מתוספתא דשקלים הכונה לשער הגדול שהוא שער האיתון או שער נקנור כדאיתא בריש מדות משנה ד׳ שהוא משמש כניסה לכל ישראל, ומה דתנן בתמיד ובמדות הוא מבית המוקד שהכהנים ישנים, כדתנן שם במשנה ז׳ ומשם נכנסים הכהנים שהיו ישנים שם לעזרה והוא פשוט.